קורונה אינה מסוכנת יותר מאשר שאתם מסוכנים לעצמכם

אפתח בשאלה: האם כל ההשקעה בתרופות, מכונות הנשמה, מיטות אשפוז, בניית בתי חולים, קופות חולים, הכשרת צוותים רפואיים, משרד שדורש תקציבים אדירים שהולכים וגדולים היא נכונה? האם אנו מתקדמים בשיקול דעת ותכנון (pro-action) או מגיבים מתוך פאניקה (re-action)?

אתם יודעים את התשובה לכך, גם אם לא תרצו להודות בכך. כמוכם גם גם קובעי המדיניות, הצוותים הרפואיים וכל אדם בעל השכלה (בסיסית בלבד) במדעי הרפואה.

אבן יסוד ברפואה היא מניעה

טיפול רפואי מבוסס על עיקרון חוסר הברירה, ורק כאשר הנזק מחוסר בטיפול יעלה על נזקי הטיפול התרופתי/ניתוחי/אחר.

בהתבסס על עקרון חשוב זה, אשר נדחק לצד עקב ההתפתחות הטכנולוגית המרשימה, אנשי הרפואה אמורים למנוע חולי ולא לטפל בו. לדאבוני, קובעי המדיניות הבריאותית משקיעים בכך הכי פחות, אם בכלל.

מתוך מליוני האנשים שמתו בעשור האחרון משפעת, דלקת ריאות ובהמשך גם קורונה, האם שמתם לב לכך ש-99% מתוכם חלו קודם לכן במחלות רקע קשות?

האם קראתם כתבה אחת בעיתון או צפיתם במהדורת חדשות אחת בטלוויזיה שבה הסבירו לכם ולכל החולים במחלות רקע דומות, שיש בידיהם ובאפשרותם להירפא מהן לחלוטין, תוך זמן קצר של עד מספר שבועות/חודשים ובמקרים קשים מאוד, תוך שנה עד שנתיים?

כנראה שתשובתכם היא לא.

זאת מכיוון ‘שענף הרפואה’ (בכללותו, ולא כרופאים בודדים, שעושים עבודתם קודש לילות כימים) בחר לצמוח בכיוון ההפוך לבריאות, מסיבה אחת ויחידה: בריאות אינה מניבה רווחים, חולי מעשיר רבים.

כל רופא גדול החל את דרכו כסטודנט לרפואה ללא השכלה מוקדמת בתחום. במהלך לימודיו, הוא התחנך ע”י מחנכיו והממסד המוערך בו למד. במשך שנים ארוכות, הוא שינן ולמד חומרי לימוד יקרי ערך להצלחתו במבחנים ולהצלת מטופליו בעתיד. סטודנט לרפואה אינו ‘בוחר’ צד, אלא מאולץ ונכפה להישאר בצד המקובל, אחרת לא יוכל לממש השכלתו ולהתפרנס ממנה.

רופאים עוסקים בחולי ולא בבריאות מכיוון שאף אחד לא מעסיק אותם בכדי לשפר את בריאות הציבור, אלא בעת מצב חירום או בכדי לרשום מרשמים לתרופות שמטפלות רק בסימפטומים, אך לא מחוללות שינוי שורשי מעמיק.

האם תרופה להורדת סוכר מרפאה סוכרת? התשובה היא חד משמעית – לא..

מנגד, שינויים באורחות החיים מרפאים סוכרת (סוג 2) לחלוטין ותוך זמן קצר. אני זכיתי להיות עד ליכולתו המופלאה של הגוף להבריא על ידי שינויים אלו, באינספור מקרים.

99% מאלו שנמצאים בקבוצות הסיכון לתמותה משפעת, קורונה ודלקת ריאות, לא היו נמצאים בהן אם והיו מקבלים את ההנחיות המתאימות קודם לכן. רפואת אמת אינה עוסקת בדיכוי, אלא בריפוי! הרופאים היקרים והמשכילים כל-כך לא מקבלים חינוך לריפוי והתחזקות, אלא לדיכוי, שימור החולי על אש נמוכה ודחיית הקץ לתמותה מסיבוכים ובטרם עת.

בעייני, הביטוי הלטיני “פרימום נון נוקרה” (ראשית, אל תזיק) מבטא את עקרון האתיקה הרפואית החשוב מכולם: “לפעולות הנעשות מתוך כוונות טובות עשויות להיות תוצאות לא רצויות”. כל הרופאים שהכרתי ופגשתי פועלים מכוונות טהורות, אך הידע שברשותם והמערכת שבראשם מאלצים אותם לממש את השכלתם להשגת תוצאות שלרוב אינן רצויות ומיטיבות עם החולה.

אם תתמקדו בחולי מהסוג שמרבית העולם לוקה בו (להוציא את רפואת החירום), תגלו אמת מורכבת לעיכול: 97% מהחולים יכולים להחלים בכוחות עצמם ובמידה שהנזק כבר גדול מדי, יוכלו לשפר את איכות חייהם להפליא, להפחית ואף להפסיק לחלוטין שימוש ברוב התרופות הנמכרות כיום, לכאוב פחות, לישון טוב יותר, לחשוב בבהירות, לממש כישוריהם, לשפר את הפוריות ובריאות ילדיהם, לחיות יותר שנים בעצמאות וללא תלות במטפלים סיעודיים וברופאים. 

אם דברי נכונים, האם הייתם מצפים לשינוי בגישת קובעי המדיניות והרפואה? המשיכו לקוות, אך במקביל קחו אחריות אישית על הבריאות שלכם!

התייחסו לחייכם היקרים בכבוד ובמלוא מידת הרצינות, למדו, חקרו והתפתחו עצמאית.

אין מעשה נאצל ומיטיב יותר עם האנושות והעולם כולו מאשר לקיחת אחריות אישית של כל אדם לבריאותו האישית. כשהוא מתפנה מדאגות לעצמו, באופן טבעי תתרחב אחריותו גם לקרוביו, לסביבתו ולעולם כולו.

אם היו משתמשים במגיפת הקורונה כהזדמנות לחינוך, גם אלו שמתו אולי היו עודם בחיים, גם אלו שימותו היו יכולים להמשיך ולחיות ולא רק שכך, אלא גם בבריאות משופרת מזו שהיתה קודם לכן. במקום להשקיע מליארדים בתקציבים לעוד מיטות אשפוז, אנשים לא היו מגיעים לבתי חולים מסיבות שאינן תאונות/פציעות או סיבוכים קשים ומחלות תורשתיות. אנשים בריאים ‘מבלים’ בבתי חולים לעתים קרובות לצורך ביקורים של קרוביהם החולים, אך אינם עושים זאת מתוך צורך והכרח לעצמם. אנשים בריאים אינם נדרשים לרפואה המתקדמת בכדי לשפר את איכות החיים ולהמנע ממחלות, גם אם ימשיכו וישטפו לכם את המוח שרק בזכות הרפואה יש לכולנו זכות קיום. לרפואה יש מעלות רבות, אך חסרונותיה והנזק שהיא גורמת שווי ערך לתועלת ואף יותר מכך במדינות מפותחות כמו ישראל.

במדינתנו, תוחלת החיים אמנם עולה מדי שנה, אך בשנים האחרונות לחייהם, מרבית הקשישים מטופלים באופן סיעודי, בקושי מצליחים לנשום, עם תפקודי כבד וכליות לקויים מרביתם כאובים וסובלים מתופעות לוואי קשות עקב עשרות התרופות שמקבלים, ויוצאים מביתם בתכיפות לצורך ביקור אצל הרופאים, יותר מאשר למפגש עם יקירהם.

לא לכך התכוון המשורר!

תוחלת חיים אינה מדד לרפואה מתקדמת, אלא לרפואה שמותירה אנשים בחיים, לעתים קרובות ללא כל איכות ורמת תפקוד בסיסית. רפואת אמת אינה מאריכה בלבד את החיים, אלא משפרת אותם עד ליומם האחרון של האנשים הבריאים. עד לחודשיו האחרונים, האדם יכול לנוע עצמאית לאורך ק”מ רבים, לקיים את צרכיו האישיים, לממש את כישוריו וליהנות מתקופה מיוחדת כל-כך של הזיקנה, התבונה וההזדמנות להעביר הלאה את מתנותיו לנכדיו, לילדיו ולתלמידיו בתחום עיסוקיו. מעטים נהנים מכך, על אף שכמעט כולם היו אמורים לחוות כך את השנים האחרונות לחייהם. במקום זאת, הם מוחזקים בחיים (באילוץ מוסווה) ע”י תרופותיהם ושאר הטיפולים שמקבלים ומעכבים במקצת את החולי שהשתלט עליהם.

אילוץ משמעו מעשה מתוך חוסר ברירה. אותם מבוגרים מאולצים להיענות לדרישות הרופאים, כי על אף שהם חופשיים לבחור אחרת, אין להם ברירה כשהם סומכים על רופאיהם ואינם שומעים מהם על אפשרויות נוספות. כך פועלת המערכת הרפואית במסווה של מוסריות מדומה, אשר נותנת למטופלים תחושה של חופש לבחור בעצמם, לחתום על מסמכים של הסרת אחריות אם ומשהו ישתבש במהלך הטיפול. למעשה, הם נותרים חסרי חופש לחלוטין כל עוד אף אחד אינו מספר להם שהם יכולים לשנות את הגורל של חייהם בעצמם, ושהצורך בתרופות, ניתוחים וטיפולים מורכבים אינו מחויב, אלא תוצאה של חינוך לקוי ורופאים משכילים שעסוקים בלטפל בתסמינים במקום לחזק את האדם מיסודו.