לרוץ | נולדנו לרוץ | לרוץ מהלב | האם ניסיתם לא לרוץ במשך שנה?

ניסיתם פעם לרוץ הכי לאט שיכולתם עד שלבסוף התעייפתם ?

ניסיתם פעם לעשות הכי מעט מהדברים החשובים לכם ביותר ולבסוף התעוררתם מבוהלים ממי שהפכתם ?

מעולם לא עבר זמן ארוך כל-כך ובו רצתי מעט כל-כך,

הריצה תמיד היתה עבורי לסימן – גם בימי העסוקים והארוכים ביותר,

האפשרויות לנשום כמעט עירום ולרקוד בקצבי הצבי או הציפור אינם בסימן שאלה.

כשלא נמצא עבורה הזמן, הסימן היה לכך שאני מתרחק מלהיות אני, שפוי במקצת ורקדן חובבן.

אחרי שנה שבה רצתי הכי מעט, בריאותי הינה הירודה מאז שנולדתי.

אני חש בבהירות, כמה קל להיות אדם ‘חולה’ בגוף שלמראית עין – בריא ומשגשג.

בריאותי רחוקה מלהיות האיזונים שבבדיקות המעבדה, היא אף לא העקביות והדיוק שבבדיקות הסוכר ולחץ הדם.

בריאות היא הרבה מעבר לתוצאות הבדיקות ולאבחנות שניתנות ברמות דיוק ונבואות של עתידות בזוקה בטעם תות.

בריאות משמעה ערות, שינה מחדשת, נשימה מרעננת, ראייה מבהרת, לבטא במלים ובהתנהגות, בכנות,

באמת ובפתיחות כי אין דבר מסוכן יותר לבריאות מלעשות פחות מכך,

להכיר במגבלות הגוף ולהתעלות בכל פעם מחדש, לא כמטרת חיים, אלא כי אפשר וזה מרגיש קרוב כל-כך למי שאני.

ככל שהמרחק ביני לבין עצמי ובריאותי גדל יותר, כך מתחדדת התמונה של מי הפכתי להיות ומי הייתי רוצה להיות.

לעתים אני רץ מאושר מהחנייה לביתי ולעתים מביתי לחנייה,

11 שניות מספיקות בכדי לגעת בכל אחד מהתאים, אושרם בלתי נדלה.

ניסיתם פעם לעשות במשך 11 שניות את הדבר האהוב והחשוב לכם ביותר ואז המשכתם לעוד יממה פחות 11 שניות
שבה עשיתם את הדברים החשובים ביותר עבור אחרים ?

בוקר שגרתי תחילתו ב- 04:00 וב- 05:00 כשאני משלים שעות שינה. הערב מסתיים לקראת חצות וקצת לפני כי התעייפתי מלבכות.

הזמן הוא החלק הכיפי כי יש ממנו בלי סוף, הזמן אינו העניין, היודע לאן אינו משועמם לעולם.

חווית הזמן משקפת את מידת הנוכח, גם 100 ימי ויפאסאנה יחלפו בהרף עין כשאנו לכשעצמנו בוכים וצוחקים יחדיו.

גם 100 שניות יהיו כנצח לבדנו בלב המדבר, כשאין לנו כל קשר וקרבה עם היותנו במרחב.

יממה אחר יממה אני מבלה לצד ובקרבת אנשי הסרטן, אנשים אמיתיים המשותקים מכף רגל עד נשמתם,

אנשים המדממים, כאובים עד שבוחרים לשתוק כי אין עוד מי שנותרה לו סבלנות, כולל הם עצמם.

כמה קל לחלות, חשבתם על כך פעם ?

הדבר הקל והמהיר ביותר להשגה בעולמנו הינה מחלה מתפרצת ושואטת לכך שנעצור לרגע ונשאל:

היכן היית עד עכשיו ולאן תרצה להמשיך מכאן וכאן עכשיו ?

קל יותר לחלות בסרטן אקראי ולהלחם בו מאשר להסתכל לעצמנו בעיניים מדי בוקר וצהריים במשך 11 שניות,

קל יותר לחלות בפיברומיאלגיה במשך 30 שנה מאשר להתמודד מדי יום במשך 11 דקות ו-11 שניות עם משקעי העבר,

קל יותר להיות מדוכא ולנטול סם במשך עשור מאשר לדבר מדי יום אמת ישירה ובמשך 11 שניות ברציפות כלפי הקרובים אלינו ביותר,

קל יותר לחלות בקרוהן ולחתוך חלק אחר חלק, איבר אחר איבר מאשר לצעוק ולבטא מדי יום במשך 11 שניות
את שעל ליבנו עד אשר תשאר אנחת רווחה אחת גדולה,

היא הרפואה העליונה, היא הרופא והרופאה שבמשך חיים שלמים נשכחו מאיתנו ואשר חיפשנו, מחוץ לנו… ומצאנו שוב ושוב דרך ללא מוצא.

כמה מוערכים הם הכאב והסרטן אשר טורחים בכלל לבקר, מחליפים את המוות בהזדמנות ללידה מחדש.

כמה מוות היה בעולם אם במקום סרטן הגוף היה מציית ומשתף פעולה עם האופן שבו אנו משדרים כלפיו.

כמה מים היו מפסיקים לזרום, עצים לגדול, שמש לזרוח וכוכבים להאיר אם היו מגיבים לזלזול וארסיותנו.

הסרטן מונע את מותם של רבים בכך ששם את עצמו כשעונם המעורר של אלו אשר חיים,

למראית עין משגשגים אך מבפנים נרקבים, מבקשים נתיב בריחה,

הסרטן הינו נתיב אחד לדוגמא, שכיח כל-כך כמו אלו אשר בוחרים בכביש 6 לקיצור הזמן,

נתיב המאפשר קיצור דרך לסיום דרכם או לחילופין –

הזדמנות לחשב מסלול מחדש, בדרכם להגשמת היעד ועצמם מחדש.

–

אז מחר אולי אתעורר ואצא לרוץ. כנראה שלא. מחר אין לי פנאי לכך.

כמה עוד אמשיך ללכת עד אשר שעון מעורר יצלצל בחוזקה

ויהפוך את חיי מבריאים למראית עין לצפצוף מחריש אזניים ?

האם אשוב לרוץ לפני שאתעייף מדי מללכת ?

האם אחכה לעצמי בסבלנות עד שאתפנה לרוץ ולרקוד או שסבלנותה של נשמתי תתפקע לפני ?

כמה רחוק אהיה מוכן ללכת.. .. ..

עד אשר אתחיל לרוץ את כל הדרך בחזרה.

ואת\ה ?

מקור הפוסט המקורי ולתגובות ושיתופים בפייסבוק