רימונים | רמת הגולן | רקטות | מרגמות | במרחק 100 מ’ ממני..

טיל נפל במרחק של 100 מ’ ממני בגבול הגולן,

הלב כבר נפעם בקצב גבוה מרימון צבעוני והטעים ביותר שטעמתי בחיי.

בדיוק לשם כך ביקרתי את הרימון בחודשיים האחרונים ‘ועקבתי’ ‘ורשמתי’ אודות התפתחותו והבשלתו.

מדי שבוע טעמתי ועדיין היה חמצמץ, בשבוע שעבר היה כבר נייטרלי, אך עדיין ללא ‘אופי’ ברור.

היום בצהריים כבר היה בשיאו, מתוק ונימוח, מתפצח ואוצר בכל אחד מגרעיניו את אורות וסודות הבריאה.

עוד לא הספקתי להוציא את סרטי הסימון הצבעוניים ולסמן, עוד הייתי בשלב הטעימות וההתרגשות,

כשבמקביל טיל התפוצץ ויחד איתו גרעיני הרימון וסודותיהם התפזרו ונטמעו בכל סדק וחריץ באדמה.

זהו עץ רימון בן 80 ויותר, אולי אף בן 100 שנים ויותר. ואני בן 29 טועם וחולם שבעוד 100 שנים עוד יהיו מי שיוכלו ליהנות מפירותיו וסודותיו.

צילמתי את הרימון וראיתי בצורתו את ‘הלב’. טעמתי מן הלב האדום והתמוגגתי.

ובזמן שאני קטפתי ובחרתי את הפרי הבשל ביותר, היה אדם אחר ובמרחק לא גדול ממני, אשר בחר את הטיל המובחר ביותר.

הטיל והרימון נפגשו היום מקרוב, עשרות גרעיניו התפזרו על האדמה בזמן שעשן כהה וסמיך התפוגג בדרכו לשמיים.

והלב, ממשיך לפעום ולשאול, האם יש מקום ועוד טעם לעוד ? 

האם זאת זכות או נטל להמשיך ולחלום ?

האם שווה להתפשר על חיים נטולי התרגשות ולמען הביטחון ? 

ומהו ביטחון ?

ביטחון מדומה היה ונשאר הפחד הגדול ביותר בחיי, ‘הכל בסדר’ מבחוץ ומבפנים האש מעכלת. איני חובב סכנות ולבטח שלא טילים, איני חובב ‘ביטחון’ ומהסוג שקיים בבתים וברחוב.

מאלו ואלו אני נשמר באופן שווה.

למען הסיכוי לחיים והתרגשות, למען החיים של הדור הנוכחי ולאלו שלאחריו, למעני ולמען אלו שעדיין חולמים על שלום. לא על שלום עם הסורים, אלא בינינו לבין עצמנו ובצד ‘הבטוח’ של הגדר.

שלום עליכם ~

מקור הפוסט המקורי בפייסבוק