התקף לב | סימנים | טעויות | טעיתי | בכל דרך אפשרית

אני מרגיש שעשיתי את כל הטעויות האפשרויות במגרש של המבוגרים,

אין טעות אחת שיכולתי ולא עשיתי.

התקרבתי לאחרונה פעמים רבות מדי אל הקצה והתחושה היא של התקף לב, חסימה חלקית שבעוד רגע…

היתה שיחה שהגעתי אליה לא מוכן, לא הקשבתי לעצות בעלי הניסיון ועשיתי את ההיפך ממה שהציעו לי.

הגעתי עם לב פתוח, חשוף לגמרי. מאמין שזאת הדרך היחידה לתקשורת אמיתית עם בני-אדם אמיתיים.

לא יכולתי לעמוד בכך, הגעתי טעון מדי. לאחר חודשים מעוטי שינה, אחריות מרובה וכאב מצטברים.

למדתי מספר שיעורים חשובים – לא לייצג את עצמי לעולם, אלא לבטא את עצמי לעולם, אם מישהו מעליל עלילות,

לענות לו באותו מטבע במקום להסביר, לעולם לא להסביר למי שאינו מוכן לשמוע !

להסביר לילד בן ה-10 שטומעה ושרוע הינם חלק מהמשחק האנושי, שיבין ויפנים זאת מבלי להיות מופתע ונסער בכל פעם מחדש..

בכל עשור שעובר הלב מתקשה יותר ויותר לקבל זאת כעובדה ולעמוד בנזקי הסערה.

להסביר לילד בן ה-31 שבכדי לעשות כמיטבו ולחולל תמורות עליו לעבור דרך מליוני רגעים של רפש
ואחרי הכול עוד עשויים לצלוב אותו בכיכר העיר.

ובכל זאת להמשיך מתוך ידיעה שהרפש העיקרי עוד בדרך, להגיע מוכן ולבוש בשכבות ההגנה המתאימות,

לא להושיט גם את הלחי השנייה, אלא אם כן קורבנות היא המטרה, היא לא.

אני מרגיש שעשיתי את כל הטעויות האפשרויות במגרש של המבוגרים,

אין טעות אחת שיכולתי ולא עשיתי.

כשאני עוצם את עיניי אני מגלה שהילד שבי ביקש לעשות כפי שעשה כי הוא אינו מוכן להכיר בכך שמבוגרים שוכחים מהר כל-כך את התום.

הוא חוזר על אותן הטעויות כי הוא אינו מוכן להכיר שהם אפילו לא מודעים למה שהם עושים
ומסיבה זו הוא מנסה להסביר להם והם אינם מוכנים להקשיב,

הם מדברים בשפה משלהם והם אינם מסוגלים להכיר ולראות שכך הם עושים.

יש כל כך הרבה כאב, פחד ואלימות בעולם ובמיוחד אצל שכנינו, אם אהיה לגמרי כנה עם עצמי –

אין עתיד לחברה אנושית שכזאת, אם אהיה לגמרי פתוח עם עצמי – איני מאחל עתיד לחברה אנושית שכזאת,

אולי אם אצליח לשמר עוד קצת את התום ולטפח את הילד בן ה-10 שאינו מוכן לוותר על החלום,

במקרה הטוב אולי אצליח לדחות במעט את קיצה ובמקרה שאמצא עוד ילדים –

בתמימות ובהתלהבות סוחפת שרק ילדים יודעים, אולי ביחד נצליח לשנות בהווה ואת העתיד שכבר מתדפק על דלתותינו.

האם הלב שלי יחזיק מעמד מספיק זמן ?

האם הלב שלי ידע להפריד בין הכאב של אחרים לבין כאבו שלו ?

האם הלב שלי ידע להפריד בין הפחד של אחרים לבין האמת שלו ?

הייתי רוצה להשיב בנחרצות שכן, אך במציאות התשובה היא שלא.

הפחד והכאב של אחרים נספגים אצלי היטב, הרפש המעובד היטב מצליח להדבק,

לחדור ולחולל סערות של ממש בליבי, בגופי ואף בתודעתי.

אני מעוניין להרגיש ושכל מה שמסביבי יצליח לגעת בי, הכול, כולל הכול, ללא שכבות והגנות,

לתת לכאב לפלח את ליבי מבלי לדכאו, לתת לדמעות לזלוג ככל שירצו ובכל עת ואף בזמן אמת !

לא להשאיר טיפה של הדחקה והכחשה למציאות שאיתה אני מתמודד,

השתדלתי מאוד ועדיין הכאב הצטבר ואף עלה על גדותיו.

יש לכך השלכות, התקרבתי לאחרונה פעמים רבות מדי אל הקצה והתחושה היא של התקף לב,

חסימה חלקית שבעוד רגע…

לאחר אלפי ק”מ של ריצה, עשור של תזונה מהסוג שאני לרוב מגדל בעצמי ובאופן יחסי אורחות חיים ‘מיטיבים’ עם העורקים,

הלב שלי מעולם לא היה קרוב כל-כך להתפוצץ ולא משומן רווי או מעודף סוכר,

הלב שלי מתפקע מרוב כאב, נשימתי מאומצת והגוף כולו דואב על אף שהתמחיתי בלהסתיר זאת היטב.

איני מרגיש מוכן עדיין להתחיל ולשתף באירועים של העת האחרונה,

אם הלב יתפוצץ תשמעו על כך ואולי גם תוכלו לקבל מכך עצה ורעיון להמנע מכך בעצמכם,

אולי הלב יחזיק מעמד ונוכל להפגש ולחולל ביחד תמורות מהסוג שעליהן רבים מאיתנו עדיין חולמים בלילות (ובימים !),

אולי אמצא או אמציא את האומץ, שכבות ההגנה והתמיכה הנדרשות בכדי להמשיך ולהתמודד עוד 31 שנים ו-21 ימים לפחות.

כמו בתמונה – את התשובות אגלה מדי בוקר בזריחה.

הפוסט המקורי לתגובות ושיתופים בפייסבוק